יהודה פיליפ בנימין

יהודה פיליפ בנימין
Judah Philip Benjamin
	יהודה פיליפ בנימין, 1856
לידה	6 באוגוסט 1811; כריסטיאנסטד, איי הודו המערבית הדנים
פטירה	6 במאי 1884 (בגיל 72); פריז, צרפת
מדינה	ארצות הברית ; הקונפדרציה
מקום קבורה	בית הקברות פר לשז, פריז, צרפת
השכלה	קולג' ייל
מפלגה	המפלגה הוויגית
	18 במרץ 1862 – 10 במאי 1865; (3 שנים)
תחת נשיא קונפדרציית המדינות של אמריקה	ג'פרסון דייוויס
	→ רוברט מ. ט. האנטר המשרה בוטלה ←
	17 בספטמבר 1861 – 24 במרץ 1862; (189 ימים)
תחת נשיא קונפדרציית המדינות של אמריקה	ג'פרסון דייוויס
	→ ל'רוי פופ ווקר ג'ורג' ו. רנדולף ←
	25 בפברואר 1861 – 15 בנובמבר 1861; (264 ימים)
תחת נשיא קונפדרציית המדינות של אמריקה	ג'פרסון דייוויס
	תומאס בראג ←
	4 במרץ 1853 – 4 בפברואר 1861; (8 שנים)
	4 במרץ 1853 – 4 בפברואר 1861; (8 שנים)
חתימה

יהודה פיליפ בנימין (באנגלית: Judah Philip Benjamin ומבוטא "ג'ודה בנג'מין"; ‏6 באוגוסט 1811 - 6 במאי 1884) היה פוליטיקאי יהודי אמריקאי, שכיהן כתובע הכללי, שר המלחמה ושר החוץ של ממשלת קונפדרציית המדינות של אמריקה (הדרום בתקופת מלחמת האזרחים האמריקאית). לפני כן כיהן כסנאטור בסנאט של ארצות הברית, מטעם מדינת לואיזיאנה, והיה היהודי השני שכיהן כסנאטור אמריקאי, אחרי דייוויד לוי יולי.

קורות חייו

רקע משפחתי ולידתו

בנימין נולד כנתין בריטי בשנת 1811 בעיר כריסטיאנסטד שבסנט קרואה, היום חלק מאיי הבתולה של ארצות הברית ואז חלק מאיי הבתולה הדנים, שהיו באותה עת תחת כיבוש בריטי. הוריו היו שניהם יהודים - ספרדים. אביו, פיליפ בנימין, היה יהודי אנגלי אשר משפחתו הוגלתה מספרד במאה ה 15 להולנד, ומשם היגרה לאנגליה. אמו, רבקה דה מנדס יהודייה ילידת ספרד^[1]. אביו היה בן דודו של משה אליהו לוי, אביו של מי שלימים יהיה סנאטור מטעם מדינת פלורידה, הסנאטור היהודי הראשון בארצות הברית, דייוויד לוי יולי^[2]. ב-1813, בעודו בן שנתיים היגרה המשפחה לווילמינגטון צפון קרוליינה, וכעבור תשע שנים עברו לצ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית, שם אביו היה ממייסדי הקהילה היהודית הרפורמית הראשונה בארצות הברית ("Reformed Society of Israelites for Promoting True Principles of Judaism According to Its Purity and Spirit."), מה שעורר הדים רבים באותה עת^[3].

קריירה במשפטים ובעבדות

בצעירותו, למד בנימין באקדמית פאייטוויל בצפון קרוליינה. בגיל 14 התחיל ללמוד משפטים באוניברסיטת ייל, אך ב-1828 עזב מבלי שסיים את לימודיו ועבר לניו אורלינס, שם התחיל לעבוד כפקיד בחברת עורכי דין, כחלופה ללימודי משפט, ועל מנת לקבל הסמכה לעיסוק בעריכת דין למרות הפסקת הלימודים^[4]. ב-1832, בן 21 הוא אכן קיבל את ההסמכה והחל את דרכו כעורך דין מסחרי במגזר הפרטי. לאחר נישואיו החל לקנות מספר רב של עבדים, ומלבד עיסוקו כעו"ד נעשה בנימין הפך לבעל עבדים והקים מטע קנה סוכר בבל שס (Belle Chasse), ושני עסקיו שגשגו^[5]. ב-1850 מכר בנימין את המטע שלו יחד עם 160 עבדיו.

נישואיו ובתו

ב-16 בפברואר 1833, כשמלאו לו 22 שנים, הוא נשא לאישה את נטלי בושה דה סן מרטין (Natalie Bauché de St. Martin), בת למשפחה קריאולית צרפתית ידועה ועתירת ממון, שהייתה בת 16 בלבד באותה עת. הטקס התקיים בקתדרלת סנט לואיס^[6], שבניו אורלינס, כלומר טקס נוצרי קתולי.

ב-1842 נולדה נינט, בתו היחידה של בנימין. היא הוטבלה וחונכה כקתולית. בהיותה בת חמש עברו האם נטלי בנימין ובתה נינט, להתגורר בפריז, ושם נשארו מרבית חייהן אחר כך. בנימין היה נוסע בכל קיץ לפריז, לבקר את אשתו ובתו^[5]. הוא עתיד היה לחבור אליהן שוב רק שנה לפני מותו.

קריירה פוליטית

בלואיזיאנה

ב-1842, בדיוק בשנה בה נולדה בתו, החלה גם הקריירה הפוליטית של בנימין, כאשר נבחר לבית הנבחרים (הבית התחתון) המדינתי של לואיזיאנה, כנציג המפלגה הוויגית. מפלגה זו הפכה כעבור שנים אחדות ברובה למפלגה הרפובליקנית. בתקופה המדוברת הייתה זו המפלגה הליברלית יותר מבין שתי המפלגות הגדולות במערכת הפוליטית האמריקאית, בעוד המפלגה הדמוקרטית נחשבה לשמרנית יותר מבין השתיים.

ב-1845 הוא שימש כאחד הצירים בוועידה לתיקון החוקה של לואיזיאנה.

בסנאט האמריקאי

ב-1852, לאחר עשר שנות כהונה, נבחר בנימין על ידי חבריו בבית המחוקקים של לואיזיאנה, כנציג לואיזיאנה בסנאט האמריקאי. הוא התמנה לסנאטור ב-4 במרץ 1853 והיה בכך ליהודי השני בהיסטוריה של ארצות הברית ששימש כסנאטור, לאחר בן דודו (דרגה שנייה) דייוויד לוי יולי, שנבחר לסנאט מטעם מדינת פלורידה ב-1845.

במהלך שנתו הראשונה בסנאט, הזמין בנימין לדו-קרב סנאטור צעיר בשם ג'פרסון דייוויס ממדינת מיסיסיפי בעקבות עלבון שהאחרון הטיח בו על רצפת הסנאט; דייוויס התנצל ותקרית זו היוותה התחלה של ידידות קרובה בין השניים.

בראשית 1853 הציע לו הנשיא היוצא מילרד פילמור, הנשיא האחרון של ארצות הברית שבא ממפלגתו של בנימין המפלגה הוויגית, להתמנות, כמייצג האינטרסים של מדינות הדרום, לשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. פילמור הציע לו את המישרה לאחר שחברי הסנאט מהמפלגה הדמוקרטית הכשילו כל מועמד אחר שפילמור הציע לתפקיד. המפלגה הוויגית, הליברלית יחסית לדמוקרטים באותה עת, הייתה באותה תקופה כבר בשלבי התפרקות. מועמדיו הראשונים של פילמור השתייכו לאגף הליברלי יותר של המפלגה, זה שהפך לאחר פירוקה למפלגה הרפובליקנית. בנימין לעומת זאת השתייך לאגף השמרני יותר של המפלגה הוויגית ולכן היו לו סיכויים רבים יותר לקבל את הסכמת המפלגה הדמוקרטית למינוי. הניו יורק טיימס דיווח ב-15 בפברואר 1853, ש"אם הנשיא ימנה את בנימין, הדמוקרטים יהיו נחושים לאשר את מינויו".

מכל מקום, בנימין דחה בסופו של דבר את ההצעה הנשיאותית. הוא היה בכך ליהודי האמריקאי הראשון שהוצע לו באופן רשמי מינוי בבית המשפט העליון של ארצות הברית וממילא גם היהודי הראשון שדחה הצעה שכזו. הוא שב ודחה את ההצעה גם כשנה לאחר מכן, כשהנשיא החדש פרנקלין פירס הדמוקרט שב והציע לו את הכהונה.

ב-1855 הוא עזב רשמית את המפלגה הוויגית והצטרף למפלגה הדמוקרטית.

ב-1858 נבחר על ידי חברי בית הנבחרים המדינתי של לואיזיאנה לתקופת כהונה שנייה בסנאט האמריקאי. הוא כיהן בסופו של דבר בסנאט במשך שמונה שנים עד ה-4 בפברואר 1861, עת פרש מהתפקיד, בעקבות פרישת לואיזיאנה מארצות הברית וכחלק מהקמת הקונפדרציה של מדינות הדרום.

אחד מעיסוקיו העיקריים בכל תקופת כהונתו בסנאט היה הניסיון לגייס כסף ולהקים מסילת ברזל מניו אורלינס לקליפורניה. פעולתו זו באה בעקבות הצלחתו בתקופת עבודתו כעו"ד מסחרי, לפני כניסתו לפוליטיקה, להשיג מימון להקים את רשת מסילות הברזל המרכזית של מדינת אילינוי, אולם בנושא זה הוא נכשל ולפחות המשקיע העיקרי שלו איבד בהרפתקה זו את כל הונו^[7].

היסטוריונים אחדים סברו שבנימין היה אחד מחמשת הנואמים הגדולים ביותר בסנאט, בכל הזמנים, לצידם של נואמים כמו דניאל וובסטר, ג'ון קלהון ואחרים^[8].

בנימין נתקל באנטישמיות פעמים רבות בימי חייו, הן מצד בני בריתו הדרומיים והן מצד יריביו הצפוניים. בדרך כלל הוא לא נהג להגיב להתקפות אנטישמיות אלה, אלא רק לחייך "חיוך תמידי". עם זאת, על פי הביוגרף המודרני שלו אלי אוואנס וכן לפחות מקור אחד נוסף, הסנאטור בן ווייד מאוהיו, אחת ממדינות הצפון הלוחמות לשחרור העבדים, טען כלפיו בהזדמנות מסוימת, שהוא "יהודי עם עקרונות מצריים" ("Israelite in Egyptian clothing"), כלומר בעד העבדות כמו שהיו המצרים. בנימין ענה על כך (לפי שני המקורות הללו): "זה נכון שאני יהודי. וכאשר אבות אבותי קיבלו מאלהים את עשרת הדיברות, בסערה של רעמים וברקים בהר סיני, אבות אבותיו של יריבי רעו חזירים ביערותיה של בריטניה הגדולה"^[9]^[10]^[11].

בקבינט של מדינות הדרום

קבינט הקונפדרציה, 1861, משמאל יהודה פ. בנימין, ראשון מימין נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דייוויס.

שטר 2$ של הקונפדרציה ועליו תמונת יהודה פיליפ בנימין

ב-25 בפברואר 1861, סמוך לאחר ייסודה הרשמי של קונפדרציית מדינות הדרום, מינה נשיאה הטרי ג'פרסון דייוויס, את חברי ממשלו ובין השאר הוא מינה באותו יום גם את בנימין לתובע הכללי של הקונפדרציה. הסיבה למינוי לפי דייוויס - בגלל "שיש לו (לבנימין) מוניטין ידוע כעו"ד, והוא הרשים אותי בהיותנו בסנאט, באינטלקט הצלול שבו, בהרגליו השיטתיים, וביכולותיו במלאכתו".

בנימין לא הספיק לכהן זמן רב כתובע כללי, משום שב-17 בספטמבר 1861 מינה אותו דייוויס למזכיר המלחמה בפועל, במקום הגנרל לירוי פופ ווקר וכעבור כחודשיים הוא נכנס לתפקיד זה גם באופן רשמי.

בפברואר 1862 ספגה הקונפדרציה מפלה שנראתה לציבור הדרומי ככואבת מדי. האי רואנוק שלחופי צפון קרולינה נפל בידי הצפון. הדבר נבע משיקולים של הנשיא דייוויס, כגון ריכוז כוחות במקומות חשובים יותר וחוסר רצון לחשוף חולשות דרומיות, והיה חלק מהאסטרטגיה הדרומית הכוללת, אבל הציבור דרש את ראשו של שר המלחמה, הנשיא דייוויס נענה ובנימין הגיש התפטרות מתפקידו. חלק מהעוצמות הרבות של הדרישה להדיח את בנימין נבעו גם מאנטישמיות, הן בציבור הדרומי והן בקרב הגנרלים של צבא הדרום.

האנטישמיות, כלפי בנימין אישית וכלפי היהודים בכלל, לא הגבילה את עצמה לדרום בלבד. הגנרל הצפוני בנג'מין בטלר למשל, פרסם עם כיבוש ניו אורלינס מידי הדרום את ההודעה הבאה: "התומכים המשפיעים ביותר של הקונפדרציה היו ברובם יהודים וכולם ראויים להענש בדומה לעונש שיקבל היהודי בנימין". וידוע עוד יותר בהקשר זה הצו לגירוש היהודים ממחוז טנסי, שבו הורה הגנרל הצפוני ולימים נשיא ארצות הברית יוליסס גרנט, ב-17 בדצמבר 1862, לגרש את כל היהודים מטנסי, מיסיסיפי וקנטקי.

למרות האווירה האנטישמית סביב בנימין, הנשיא דייוויס העריך אותו מאוד ולא הסכים לוותר על שירותיו. לפיכך, ב-18 במרץ 1862 הוא מינה אותו לתפקיד מזכיר המדינה, שר החוץ של הדרום, במקומו של הגנרל ויליאם בראון (שהחליף למשך חודש את שר החוץ השני של מדינות הדרום, רוברט הנטר). בנימין עוד הספיק לכהן במשך שישה ימים הן כשר המלחמה והן כשר החוץ, עד שהחליף אותו הגנרל ג'ורג' רנדולף כשר המלחמה ב-24 במרץ 1862.

בשלב מאוחר יחסית במלחמה, ב-1864 הציע שר החוץ בנימין הצעה מהפכנית ממש, בקנה מידה דרומי - לשחרר כל עבד שיצטרף לצבא הדרום. ההצעה הייתה אמורה הן למלא את שורות צבא הדרום המידלדל בצוק המלחמה והן למשוך את אנגליה, התומכת בשחרור העבדים, להתייצב לצידה של הקונפדרציה במלחמה למול הצפון. הנשיא דייוויס והגנרל רוברט אי לי תמכו שניהם בהצעה, אך הקונגרס של הדרום משך ועיכב את אישורה עד מרץ 1865, ואז, זה כבר היה מאוחר מדי מכדי להציל את הדרום.

בנימין כיהן כשר החוץ במשך שלוש שנות המלחמה האחרונות, עד נפילתו של הנשיא דייוויס בשבי הצפון וביטול הקבינט של הקונפדרציה באופן פורמלי ב-10 במאי 1865. הוא היה בכך ליהודי הראשון בהיסטוריה שהיה חבר בקבינט של ארצות הברית, גם אם רק במסגרת הקונפדרציה המורדת. הוא גם היה חבר הקבינט היחיד של הקונפדרציה שלא היו לו עבדים כלל.

בנימין כונה לא אחת "המוח של הקונפדרציה".

גלותו באנגליה

לאחר תום מלחמת האזרחים האמריקאית נמלט בנימין מפני כוחות הצבא של מדינות הצפון, שביקשו לעצרו כמזכיר המדינה של הקונפדרציה וכחשוד בין השאר בתכנון רצח הנשיא אברהם לינקולן, תכנון שלא היה ולא נברא. הוא ידע שאין שום סיכוי שיזכה למשפט הוגן מידי הצפון. כוונתו המקורית הייתה כנראה להגיע לניו ריצ'מונד, מושבה של הקונפדרציה שהקים אחיו יוסף בנימין בהונדורס הבריטית (בליז של היום), אך בתלאות דרך ההימלטות, לרבות פיצוצה בדרך של אניית המילוט, הצלתו על ידי ספינה אנגלית בלב ים, ושריפת אניית מסע ההמשך לאחר מכן, הוא הגיע לבסוף לאנגליה במקום למרכז אמריקה^[12].

בנימין היה בכך לחבר הקבינט הדרומי היחידי שניצל מידי הצפון המנצח וממשפט וכלא.

ביוני 1866, כשנה לאחר הגעתו לאנגליה, החל בנימין את הקריירה המשפטית השנייה שלו כבריסטר (Barrister), עו"ד המופיע בבתי משפט. בתור מומחה בדיני תאגידים הוא כתב והוציא לאור ספר משפטי בשם Treatise on the Law of Sale of Personal Property, אשר עד היום מוציאים מהדורות חדשות שלו מפעם לפעם (נקרא כיום Benjamin's Sale of Goods).

ניסיונו וכשרונותיו הביאו לו הצלחה, יוקרה ורווחים רבים והוא אף מונה בשנת 1872 ל"יועץ המלכה" ב-Queen's Counsel של המלכה ויקטוריה^[13].

בנימין ניתק לחלוטין כל קשר עם עברו ועם מי ממכריו מדרום ארצות הברית, למעט סיוע כלכלי נכבד שנתן בשנים הראשונות שלאחר המלחמה למספר חברים מהנהגת הקונפדרציה ולאשתו של הנשיא ג'פרסון דייוויס, ופגישות אחדות שנפגש עם ג'פרסון דייוויס, כשהאחרון ביקר באנגליה. הוא השמיד את כל הניירת שהייתה ברשותו מתקופת חייו הקודמים, לא כתב זכרונות או מאמרים, לא נאם בציבור בכל הנוגע לכל תקופת חייו הראשונה, ולא ביקר שוב בארצות הברית.

לאחר מותו

בשנת 1883 פרש בנימין ועבר להתגורר בפריז, מקום מגוריהן של אשתו ובתו ושנה לאחר מכן נפטר. הוא נקבר בבית הקברות הפריזאי פר לשז (Père Lachaise). אף על פי שיש בבית קברות זה חלקה יהודית, בתו קברה אותו בחלקה הפרטית של בני משפחת בעלה בורסיניאק (Boursignac) ולפי טענות בלתי מבוססות כנראה, היא סיפרה שברגעיו האחרונים נטש את היהדות והתנצר.

בנימין השאיר אחריו את אותה בת יחידה, נינט, שגדלה וחיה כנוצרייה קתולית. שלושת ילדיה, נכדיו, מתו בילדותם ולא נותרו לו כיום צאצאים ישירים.

פניו של בנימין מופיעים על גבי שטר בן 2 דולר, שהנפיקה בשעתו הקונפדרציה. בדרום פלורידה נמצאת אחוזת מגדלי סוכר, ששוחזרה למצבה לפני מלחמת האזרחים. האחוזה קרויה על שמו, משום שהוא שהה בה זמן קצר במאי 1865, כמקלט ביניים בדרך מילוטו מהקונפדרציה המובסת^[14]. דמותו שימשה כהשראה וכבסיס לכתיבתם של ספרים רבים ובין השאר הוא מופיע כפוליטיקאי - בלש חובב באחד מספריו של סופר המתח האמריקאי ג'ון דיקסון קאר, בספרי הרפתקאות היסטוריים לנוער, ברומנים על יחסיו עם אשתו הנוצרייה, ועוד. בנוסף, הוא מופיע כאחד הגיבורים הראשיים במספר ספרי מדע בדיוני - היסטוריה חלופית, שכתבו סופרים כמו רוברט סקימין, הארי טורטלדוב, דארה הורן, בילי בנט, ולטר פטריק לנג, ואחרים, העוסקים בשאלות כמו מה היה קורה לו ניצח הדרום במלחמת האזרחים האמריקאית, איך ניתן היה למנוע את רצח נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן, ועוד. דמותו מופיעה גם בסרטים שהופקו על בסיסם של אחדים מספרים אלה.

פואמה ליהודי בנימין

הסופר והמשורר האמריקאי סטפן וינסנט בנט הקדיש לבנימין כמה בתים בפואמה הידועה שלו מ-1928 John Brown's Body, בהם תיאר אותו כנסיך האפל של הקונפדרציה:

Judah P Benjamin, the dapper Jew,

Seal-Sleek, black-eyed, lawyer and epicure,

Able, well-hated, face alive with life,

Looked round the council-chamber with the slight

Perpetual smile he held before himself

Continually like a silk-ribbed fan.

Behind the fan, his quick, shrewd, fluid mind

Weighed Gentiles in an old balance. . . .

The mind behind the silk-ribbed fan

Was a dark-prince, clothed in an Eastern stuff,

Whole brown hands cupped about a crystal egg

That filmed with colored cloud. The eyes stared,

searching.

"I am a Jew, What am I doing here?"

ראו גם

לקריאה נוספת

Evans, Eli N., Judah Benjamin: The Jewish Confederate, New York: The Free Press, 1988
Paul Alan Judelson, Judah Philip Benjamin: Conservative Revolutionary, Brown University Press, 1981

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יהודה פיליפ בנימין בוויקישיתוף

"The Brains of the Confederacy.", באתר Jewish History
על יהודה פיליפ בנימין, באתר National Park Service
על יהודה פיליפ בנימין, באתר Jewish Virtual Library
יהודה פיליפ בנימין, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
יהודה פיליפ בנימין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
יהודה פיליפ בנימין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
יהודה פיליפ בנימין (1811-1884), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ "Judah Philip Benjamin", West's Encyclopedia of American Law, accessed 21 July 2011
^ Mosaic: Jewish Life in Florida (Coral Gables, FL: MOSAIC, Inc., 1991): 9
^ Review: ‘Harby's Discourse on the Jewish Synagogue, and the Constitution of the Reform Congregation’". The North American Review 23 (52): 67–79. 1826. JSTOR 25102552.
^ de Ville, Winston (1996). "The Marriage Contract of Judah P. Benjamin and Natalie St. Martin". Louisiana History 37 (1): 81–84. JSTOR 4233263.
^ ¹ ² Lebeson, Anita Libman (1975). Pilgrim People: A History of the Jews in America from 1492 to 1974. New York: Minerva Press. p. 27. ISBN 0-308-10156-1.
^ de Ville, Winston (1996). "The Marriage Contract of Judah P. Benjamin and Natalie St. Martin". Louisiana History 37 (1): 81–84. JSTOR 4233263.
^ איב קאהן, הניו יורק טיימס, 31 בדצמבר 2009
^ על יהודה פיליפ בנימין, באתר Civil War Home
^ על יהודה פיליפ בנימין, Jewish Virtual Library
^ על יהודה פיליפ בנימין, Civil War Home
^ אימרה דומה מאוד מיוחסת גם לבנג'מין דיזראלי, כעשר שנים קודם לכן. הייתכן שבנימין העתיק זאת, מאנגליה ללואיזיאנה? או אולי שני המקורות כאחד התבלבלו בין שני הבנימינים
^ Gene M. Burnett, Florida's Past: People and Events That Shaped the State, page 194
^ מכתב מעו"ד יהודה פיליפ בנימין, ללקוחה, 26 ביוני 1873, Shapell, Manuscript Foundation
^ "Judah P. Benjamin Confederate Memorial at (Gamble Plantation) State Historic Site"

[1] "Judah Philip Benjamin", West's Encyclopedia of American Law, accessed 21 July 2011

[2] Mosaic: Jewish Life in Florida (Coral Gables, FL: MOSAIC, Inc., 1991): 9

[3] Review: ‘Harby's Discourse on the Jewish Synagogue, and the Constitution of the Reform Congregation’". The North American Review 23 (52): 67–79. 1826. JSTOR 25102552.

[4] Ville, Winston (1996). "The Marriage Contract of Judah P. Benjamin and Natalie St. Martin". Louisiana History 37 (1): 81–84. JSTOR 4233263.

[Lebeson,27-5] ¹ ² Lebeson, Anita Libman (1975). Pilgrim People: A History of the Jews in America from 1492 to 1974. New York: Minerva Press. p. 27. ISBN 0-308-10156-1.

[6] Ville, Winston (1996). "The Marriage Contract of Judah P. Benjamin and Natalie St. Martin". Louisiana History 37 (1): 81–84. JSTOR 4233263.

[7] איב קאהן, הניו יורק טיימס, 31 בדצמבר 2009

[8] על יהודה פיליפ בנימין, באתר Civil War Home

[9] על יהודה פיליפ בנימין, Jewish Virtual Library

[10] על יהודה פיליפ בנימין, Civil War Home

[11] אימרה דומה מאוד מיוחסת גם לבנג'מין דיזראלי, כעשר שנים קודם לכן. הייתכן שבנימין העתיק זאת, מאנגליה ללואיזיאנה? או אולי שני המקורות כאחד התבלבלו בין שני הבנימינים

[12] Gene M. Burnett, Florida's Past: People and Events That Shaped the State, page 194

[13] מכתב מעו"ד יהודה פיליפ בנימין, ללקוחה, 26 ביוני 1873, Shapell, Manuscript Foundation

[14] "Judah P. Benjamin Confederate Memorial at (Gamble Plantation) State Historic Site"

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

קבינט קונפדרציית המדינות של אמריקה
נשיא	ג'פרסון דייוויס (1865-1861)
סגן נשיא	אלכסנדר סטיבנס (1865-1861)
מזכיר המדינה	רוברט טומבס (1861) • רוברט מ. ט. האנטר (1862-1861) • יהודה פיליפ בנימין (1865-1862)
מזכיר האוצר	כריסטופר ממינגר (1864-1861) • ג'ורג' טרנהולם (1865-1864) • ג'ון רייגן (1865)
מזכיר המלחמה	ל'רוי פופ ווקר (1861) • יהודה פיליפ בנימין (1862-1861) • ג'ורג' ו. רנדולף (1862) • ג'יימס סדון (1865-1862) • ג'ון ברקינרידג' (1865)
מזכיר הצי	סטיבן מלורי (1865-1861)
המנהל הכללי של הדואר	ג'ון רייגן (1865-1861)
התובע הכללי	יהודה פיליפ בנימין (1861) • תומאס בראג (1862-1861) • תומאס ה. ווטס (1863-1862) • ג'ורג' דייוויס (1865-1864)